תקציר:

”שׁוּב וָשׁוּב עוֹלוֹת עֵינַיִךְ וְשׁוּב אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֲנִי סוֹבֶלֶת מֵאַמְנֶזְיָה שֶׁל מוֹתֵךְ” עוד רגע פרלה הוא אלגיה לחברת ילדות שהיתה לאהובת נעורים שנשחתה והתאכזרה וסולקה, עד מותה בטרם עת. וכמוה – שהיתה פתיינית וחמקמקה, מתמסרת וזדונית, שנואה ויקרה ללב, אומללה ומאמללת – גם הקינה עליה מתעתעת: רקוויאם שצליליו סותרים, פואמת אבל שֶׁכָּל-כולה פעולת דיבור מיסטי, שיר געגועים רווי אשמה על העדר געגועים, תפילת אשכבה וגירוש שֵׁדָה. במוזיקליות, באימאז’ים יחידאיים, בעושר לשוני פרוע, הספר פורט את משא האשם והאבל, ובד בבד, טווה חוטים של נחמה מתוך הפניית המבט ביושר ובאומץ אל האהבה ואל השנאה, אל העדין ואל האכזרי, אל החמלה ואל השמחה לאיד. הן המקוננת והן הנעדרת שרדו ילדות פצועה שהשואה נגסה בה. כל אחת מהן נקראה על שם בת משפחה שנרצחה על ידי הנאצים, והאימה וידיעת הרוע נמהלו בחלב השחור שינקו. האחת נכנעה לקללה וצללה אל תהומות של הרס עצמי, האחרת – חילצה עצמה והתנערה מן האהובה המקוללת ומגורלה. במהלך אירוני, שכחה ומחיקה של שנים שבאות אל קצן דווקא עם הסתלקותה הסופית של פרלה, המאלצת את זו ששרדה להפיח בה חיים ולמשות אותה, במהלך אורפאי, מן הנשייה. טל ניצן. -- מהכריכה האחורית.