תקציר:

"הוא קרא לה רקדנית, היא קראה לו משורר, אפילו שכתב בעיקר סיפורים. אבא סיפר לי. בלילות קרים במיוחד הרתיח מים חמים ושפך אותם לקערה עמוקה, היה הולך לאט מהמטבח, בזהירות, עובר מסדרון ארוך עד שהגיע לחדר שלהם. הוא התיישב לידה עם הקערה, בעדינות, שהמים לא יגלשו מהדפנות וישרפו לו את הידיים. על ברכיו שם מטליות יבשות, טבל אותן עם מזלג, שלף והניח אותן רטובות וחמות על כפות רגליה והברכיים. בזמן שהחום נספג בה, אבא עבר עם האצבעות לאורך הוורידים הכחולים שלה. ונרגע.
 
...הוא החליף מטלית כשהחום עבר. אחרי שכפות רגליה היו משנות מצבען הלבן לוורוד חי ושבע, הוא היה מתכופף, מנשק אותן ומלטף, עד שהיתה נרדמת. הוא ידע, בזכות הרגליים שלה הוא כותב. אבא שלי אמר שבלי משמעת עצמית אי-אפשר לכתוב, שאין דבר כזה השראה, שהעניין הוא בעיקר טכניקה. אבל האמת שהוא כתב בעיקר מבושה, לכן גם אמר לא פעם: אשתי רוקדת ואני חולם."
 
גיבור הספר של קובי בן-שמחון הוא ילד-גבר שגר כל חייו בבית הוריו ליד הים בתל אביב, ומעיד על עצמו שבגיל 30 הוא עוד לומד לדבר. בשקט שעולה מהטקסט יש מזיגה נדירה של כאב ויופי, צחוק ודמעות. בן-שמחון מוליך את הקורא במסע בין תמונות הזיכרון הקטועות עם אהבה גדולה לדמויות, הקשבה לאותנטיות של רגש ויכולת נדירה להפוך את הבדיון לממשי יותר מהמציאות. לבן-שמחון יש קול סקסופון אלט חם שמכמיר את הלב. ספר נשמה.
יגאל שוורץ
 
קובי בן-שמחון נולד במושב חצבה בשנת 1980 ומתגורר בתל אביב. עיתונאי במוסף "הארץ". זהו ספרו הראשון.